איך חוזרים הביתה בלי להשאיר את עצמכם בדרך
יש רגע שכל מטייל מכיר. אתם יורדים מהמטוס, אוספים את התיק, יוצאים מנתב”ג ופתאום הכל מוכר. השפה, האנשים, השלטים, הדרך הביתה.
אבל בתוך כל המוכר הזה יש לפעמים תחושה קצת מוזרה.
כי מצד אחד, חזרתם הביתה. ומצד שני, אתם כבר לא בדיוק אותו אדם שיצא.
וזה אולי הדבר שהכי פחות מדברים עליו לפני שחוזרים.
כולם יודעים להכין אתכם לטיול, מה לקחת בתיק, איך למצוא מקום לישון ואיך להסתדר במדינה חדשה. אבל כמעט אף אחד לא מדבר על הרגע שאחרי.
על החזרה לשגרה
על השאלה “נו, אז מה עכשיו?” על הרצון להסביר לאנשים מה עברתם, אבל להבין שאין באמת דרך להעביר שנה שלמה בכמה משפטים. כי האמת היא שהטיול לא רק לקח אתכם למקומות חדשים, הוא גם שינה משהו בדרך שבה אתם חיים.
פתאום אתם יודעים להכיר אנשים חדשים בלי לחשוב פעמיים, להיות יותר נוכחים, לזרום עם חוסר ודאות ולהתרגש מדברים קטנים.
ואז חוזרים לארץ וצריכים להבין איך ממשיכים להיות הגרסה הזאת של עצמכם גם כאן.
אז איך עושים את זה?
קודם כל, נותנים לעצמכם זמן לנחות
אחד הדברים שאני הכי מאמינה בהם אחרי חזרה מטיול ארוך הוא שלא צריך למהר. הרבה פעמים חוזרים לארץ ומיד מרגישים שצריך “להתחיל את החיים”.
למצוא עבודה, לבחור לימודים, לקבל החלטות גדולות ולהבין מה הכיוון הבא.
אבל אחרי תקופה כל כך משמעותית, מגיע לכם רגע פשוט להיות. אצלי, אחד הדברים שהכי עזרו היה ממש להגדיר לעצמי תקופת נחיתה.
תקופה שבה אני לא מקבלת החלטות גדולות, לא מתחילה לרוץ אחרי הדבר הבא, ולא מנסה להוכיח לעצמי שכבר חזרתי לשגרה.
אז מה עשיתי?
בזמן הזה המטרה הייתה פשוט להיות. לבלות עם המשפחה והחברים, לחזור לאט לקצב של הארץ, לעכל את כל מה שעברתי ולתת לעצמי להבין איפה אני נמצאת עכשיו. אחרי התקופה הזאת אפשר לעצור ולשאול מחדש:
מה אני רוצה לקחת איתי מהטיול?
מה אני רוצה לשנות בחיים שלי?
ואיזה דברים כבר פחות מתאימים לי?
לא חוזרים להיות מי שהייתם, ממשיכים להיות מי שנהייתם
אולי הדבר שהכי הפחיד אותי בחזרה לארץ היה שהכול ייעלם. שכל השנה הזאת, כל הדברים שלמדתי על עצמי וכל התחושות שהיו לי בדרך פשוט יישארו מאחור. אבל עם הזמן הבנתי שהטיול לא היה מקום שהייתי בו, אלא דרך שבה למדתי לחיות.
הוא לימד אותי להאט.
להיות סקרנית.
להכיר אנשים.
להעז לנסות דברים חדשים.
והשאלה היא לא איך אני משחזרת את המזרח בארץ, כי אי אפשר וגם לא צריך. השאלה היא איך אני מביאה איתי את הדברים הטובים שקיבלתי שם לחיים שיש לי כאן.
תמצאו את הדברים שגורמים לכם להרגיש חיים גם בארץ
אחד הדברים שהכי אהבתי בטיול היה התחושה שיש כל הזמן משהו חדש. אנשים חדשים, מקומות חדשים, שיחות חדשות, תחושה של הרפתקה.
וכשחוזרים לארץ, לפעמים מתגעגעים פחות למדינה עצמה ויותר לתחושה הזאת. אצלי זה היה דרך דברים קטנים. להכיר אנשים חדשים גם בארץ. לצאת למקומות שלא הייתי בהם. להכניס זמן לטבע. להמשיך ללמוד דברים שמסקרנים אותי. ליצור לעצמי חיים שיש בהם יותר נוכחות ופחות אוטומט. אבל הדבר החשוב הוא שאין דרך אחת נכונה לעשות את זה.
מה שעבד לי לא בהכרח יעבוד לכם.
המטרה היא לא להעתיק את החיים שהיו לכם בטיול, אלא להבין מה בטיול גרם לכם להרגיש הכי אתם, ולמצוא איך מכניסים מזה עוד לחיים שלכם עכשיו.
אז מה עכשיו?
אם הגעתם עד לכאן, כנראה שגם אתם מרגישים שהטיול לא באמת נגמר כשנוחתים בארץ.
הוא פשוט עובר לשלב הבא.
בדיוק בשביל זה הקמנו את הקהילה הזאת, מקום לאנשים שחזרו מהדרך ורוצים להמשיך אותה גם כאן.
מקום להכיר אנשים חדשים, לקבל כלים, למצוא השראה ולגלות איך מביאים את התחושות הטובות מהטיול לתוך החיים בארץ.
כי אפשר לחזור הביתה, ועדיין להמשיך בדרך.
נעים להכיר, אני לירון
ואם תוך כדי הקריאה חשבתם לעצמכם “רגע, מי זאת בכלל לירון ולמה היא כל כך בטוחה שאפשר לעשות את זה אחרת?”
אז כנראה שיש סיבה.
גם אני חזרתי מהטיול עם לא מעט שאלות, ובדרך הבנתי שאני ממש לא היחידה שמנסה להבין איך מביאים קצת מהמזרח אל החיים בארץ.
בגלל זה פתחתי יחד עם מזרחניק את הקהילה חוזרים הביתה.
אם בא לכם להכיר אותי קצת יותר ולהבין מאיפה כל זה התחיל,
תכירו אותי כאן
נחיתה רכה בארץ - שאלות נפוצות
אין לזה תשובה אחת.
יש אנשים שמרגישים בבית מהר מאוד, ויש אנשים שצריכים כמה חודשים כדי למצוא את המקום שלהם מחדש.
אין דרך נכונה לחזור.
לא בהכרח.
לפעמים הגעגוע לטיול הוא בכלל געגוע לתחושה שהייתה שם, לחופש, לסקרנות, לאנשים ולדרך שבה חייתם.
השאלה היא לא רק לאן אתם רוצים לטוס, אלא איך אתם יכולים ליצור חיים שאתם אוהבים גם כאן.
נותנים לעצמכם זמן.
לא חייבים לבחור את כל העתיד ביום אחד.
אפשר להתחיל מלנסות, להכיר, לבדוק ולתת לדברים להתפתח.
כן, ולגמרי.
זו אחת התחושות הכי נפוצות אצל מי שחוזר מטיול ארוך, גם אם כמעט אף אחד לא מדבר עליה בקול. העובדה שקשה לכם לא אומרת שמשהו לא בסדר אתכם. היא אומרת שעברתם משהו משמעותי.
כשזה לא זז.
אם אחרי כמה חודשים אתם עדיין מתקשים לתפקד, לא נהנים מדברים שפעם אהבתם, מתקשים לישון או שהתחושה רק מחריפה, זה כבר לא געגוע. אין בזה שום דבר מביך. לפעמים צריך עוד זוג עיניים כדי לראות איפה אתם באמת נמצאים.
מוותרים על הניסיון לספר הכל. אין דרך לדחוס שנה שלמה לתוך ארוחת ערב, וזה בסדר. מה שכן עובד זה לספר סיפור אחד קטן במקום סקירה כללית. דווקא הרגעים הקטנים הם אלה שאנשים מצליחים להיכנס אליהם.
קודם כל, לזכור שלא נתקעתם.
הייתם במקום אחר. החברים שנשארו צברו שנה של תואר או עבודה, ואתם צברתם שנה של משהו אחר לגמרי.
זה לא פיגור, זה מסלול שונה. ההשוואה הזאת היא הדבר שהכי מזיק בתקופה הזאת, וגם הכי מפתה.
אם אתם יכולים להרשות לעצמכם, קחו זמן.
לא תקופה אינסופית, אבל כמה שבועות שבהם אתם לא חייבים כלום.
ואם אתם חייבים להתחיל לעבוד מיד מסיבות כלכליות, נסו לפחות לא לבחור דווקא עכשיו את הקריירה לעשר השנים הבאות.
עבודה זמנית היא לגמרי לגיטימית.
בלי לצפות שזה יישאר אותו דבר.
חלק מהקשרים ידעכו וזה טבעי, כי הם נבנו בתוך קונטקסט מאוד מסוים.
אבל שווה להשקיע דווקא באלה שגרים קרוב.
להיפגש פעם בחודש עם מישהו שהיה איתכם שם עושה יותר מכל קבוצת וואטסאפ.
