לנים באוהלי “אורץ” (Ortz) – אוהלים בנויים ממוטות עץ ומכוסים בלבד או בד קנבס, הדומים לטיפי, עם תנור עצים במרכז. הלינה היא על מחצלות ופרוות, לרוב יחד עם בני המשפחה המארחת.
טען עוד תוצאות..
🔥 חיפושים פופולריים
ישנם טיולים ששורדים אצלכם שנים אחרי שחזרתם, והמסע אל משפחות איילי הצפון בצפון מונגוליה הוא בדיוק כזה – אבל בלי לייפות: זה גם אחד היעדים הקשים, הרטובים והמבודדים ביותר שתגיעו אליהם במזרח. שבט הטסאטאן (Tsaatan), הנקראים גם דוּקְהָה (Dukha), הם קהילה של רועים נוודים ששמם פירושו המילולי “אלו שיש להם איילים”. הם שומרים על אורח חיים עתיק ועל תרבות שאמאניסטית עמוקה בלב יערות הטייגה הפראיים. הביקור אצלם הוא לא “עוד אטרקציה תיירותית” אלא מסע הישרדותי ותרבותי בזמן, שבו תחזו בחיבור נדיר בין בני אדם לבין החיות העדינות והאציליות שמהן הם מתפרנסים.
מכיוון שאיילי הצפון מותאמים לקור, האקלים באזור הוא הקיצוני, הלח והקר ביותר במונגוליה כולה.
העונה הנוחה (יוני עד אוגוסט): הקיץ הוא חלון הזמנים שבו רוב המטיילים מגיעים לאזור באופן סביר. הטבע ירוק ושופע מים, הטמפרטורות ביום נעימות אך הלילות קפואים. בעונה זו יש סיכוי לגשמים, שהופכים את שבילי הבוץ ביערות לקשים ואיטיים יותר למעבר.
עונות המעבר (מאי וספטמבר): חודשים של מעברי עונות חדים. השלגים מתחילים לרדת או להפשיר, והרוחות מנשבות בעוצמה. כמעט ואין מטיילים בתקופה זו בגלל התנאים הלוגיסטיים המורכבים.
העונה הקפואה (אוקטובר עד אפריל): חורף סיבירי מוחלט. הטמפרטורות צונחות עד מינוס 40 מעלות ומטה במקרי קיצון, יערות הטייגה נחסמים בשלג, והמשפחות מתכנסות עמוק ביערות כדי להגן על עצמן ועל האיילים. עם זאת – בקצוות העונה (סוף סתיו ותחילת אביב), כשהקור עוד מתון יחסית, יש סוכנויות שמפעילות טיולי חורף מאורגנים למי שמחפש דווקא את החוויה הקרה והדרמטית הזו. זה לא לכל אחד, אבל זה אפשרי – ובזכות אותם מארגנים.
המסע אל איילי הצפון לוקח אתכם אל הקצה הצפוני הנידח ביותר של מונגוליה, שנושק לקו הגבול הפראי עם סיביר שברוסיה. בניגוד למה שנדמה, הקהילה לא נמצאת במקום אחד: המשפחות פרוסות על שתי “טייגות” – הטייגה המזרחית (סום צאגאן-נור) והטייגה המערבית (סום רנצ’ינלהומבה) – באזור ההררי שסביב האגם המרוחק דוד-צאגאן נור (Dood-Tsagaan Nuur). היכן בדיוק נמצאות המשפחות תלוי בעונה ובנדידה.
בניגוד לתדמית של “שבט גוסס”, הקהילה דווקא התאוששה בעשורים האחרונים: כיום חיות באזור כ-60 עד 90 משפחות (פחות מ-300 נפש סך הכל) השומרות על הגחלת. עבורן, איילי הצפון הם לא רק בעלי חיים – הם הצאן העיקרי, מרכז החיים והבסיס הקיומי. האיילים משמשים אותם להכל: כלי הרכיבה והתחבורה היחיד, אספקת חלב עשיר ומזין, ותפירת בגדים ואוהלים מהפרווה העבה. מכיוון שהאיילים תלויים בקור ובמרעה אזובי הטייגה, המשפחות נודדות לפחות פעם בכל עונה אל אזורי מרעה גבוהים או מוגנים יותר כדי להבטיח את הישרדות העדר.
ההגעה אל משפחות הטסאטאן מורכבת, ארוכה ואינה דומה לשום יעד אחר במדינה. נקודת המוצא הלוגיסטית היא העיר מורון (אליה טסים מאולן בטור) או העיירה חטגל שעל שפת אגם חובסגול, ומשם יוצאים בנסיעת שטח קשוחה של יום וחצי עד יומיים בוואנים. כאן הדרך מתפצלת לשני שלבים קריטיים שחובה להבין:
נסיעת השטח צפונה עוברת דרך עמק דרקחאד – עמק עצום, מוקף הרים גבוהים, שופע במאות אגמים קטנים, נהרות ומרחבי מרעה. גיאוגרפית, זהו המעבר המעשי היחיד בדרך צפונה, כך שתעברו בו בכל מקרה. מטיילים רבים בוחרים בצדק לעצור בו ללילה או שניים בגלל היופי הפראי והבידוד.
הנסיעה ברכבים מסתיימת לחלוטין בעיירה הנידחת צאגאנוור. חשוב להבין: צאגאנוור היא לא המקום שבו האיילים נמצאים! היא אך ורק תחנת הבסיס הלוגיסטית שממנה יוצאים לטרק אל איילי הצפון. מכאן הדרכים חסומות לכלי רכב, והדרך היחידה להגיע עמוק לתוך יערות הטייגה הבוציים שבהם חיות המשפחות היא כשעתיים נסיעת שטח ואז רכיבה ממושכת על סוסים – לרוב כ-6 שעות ועד יום רכיבה שלם (או הליכה רגלית מאתגרת למי שיש זמן וכושר), תלוי במיקום העונתי של העדרים.
סגירת הטיול כולו מראש דרך סוכנות באולן בטור או בחטגל. הסוכנות דואגת לוואן דרך עמק דרקחאד, מביאה אתכם לצאגאנוור, ומסדרת מראש מדריך מקומי, סוסים לטרק, ואת אישור המעבר (Border Permit) מול הצבא בגלל הקרבה לגבול הרוסי.
אם אתם נוהגים או מטיילים עצמאית, ודאו מראש שהסוכנות שממנה שכרתם את הרכב מחברת אתכם לאיש קשר מקומי בצאגאנוור – רצוי דרך מרכז המבקרים הקהילתי של הטסאטאן (TCVC) בעיירה. הם אלו שמחכים לכם בסיום הנסיעה, מארגנים את הסוסים והמלווה לטרק, ומספקים את נקודות הציון המעודכנות של המשפחות הנודדות. בונוס חשוב: תיאום דרך המרכז הקהילתי מבטיח שהכסף שלכם מתחלק בהוגנות בין המשפחות, ולא נשאב החוצה.
האירוח אצל בני הטסאטאן הוא חוויה ראשונית ופשוטה ביותר:
בניגוד לנוודים בשאר מונגוליה שגרים בגֵרים (אוהלים עגולים), בני הטסאטאן גרים באוהלי “אורץ” – דומים מאוד לאוהלי הטיפי של הילידים בצפון אמריקה. האוהלים עשויים מוטות עץ ומכוסים ביריעות לבד או בד קנבס עבה, עם תנור עצים קטן במרכז. הלינה היא על מחצלות ופרוות על רצפת האוהל.
הלינה היא לרוב יחד עם בני המשפחה או באוהל ייעודי שמוקם בצמוד. אתם חלק מהבית – שומעים את קולות האיילים בלילה, חולקים את הארוחות הפשוטות ומסייעים במטלות היום-יום.
האזור קרוב מאוד לגבול הרוסי והצבא המונגולי מנהל שם מעקבים קפדניים. אסור בשום אופן להגיע לאזור צאגאנוור ללא אישור צבאי מיוחד (Border Permit). על הנייר זה פשוט: האישור חינמי ומוציאים אותו בעיר מורון. בפועל יש שני מכשולים — לא בטוח שתיפלו על פקיד שדובר אנגלית, וחלק מהטפסים דורשים מקומי שיחתום עבורכם. לכן עדיף לא להתעסק עם זה לבד:
האישור כלול וכבר מסודר עבורכם (built-in).
מצאו מקומי שיסדר לכם את זה: זה אמור לעלות בסביבות 10 דולר (כמה דולרים לפה או לשם).
גם עם אישור ביד, חובה להחתים אותו שוב בעמדת הגבול בצאגאנוור. כניסה ללא אישור עלולה להסתיים במעצר, קנסות כבדים וגירוש מהאזור.
מעבר לאישור הגבול, יש תשלום כניסה לשמורה – בערך 20-30 דולר לאדם ליום, שמשתנה לפי שער החליפין והעונה (מיקום המשפחות נע לאורך השנה ומשפיע על מספר הימים בשטח). בנוסף יש אגרת רכב חד-פעמית של כ-5 דולר. מי שמטייל עם סוכנות — כל זה כבר כלול במחיר הטיול; מי שעצמאי משלם את זה ישירות בשטח.
ברגע שנכנסתם לטייגה על גב סוסים, אתם במרחק שעות רבות מכל כביש, קליטה או עזרה רפואית. חובה להגיע עם ערכת עזרה ראשונה מקיפה, מכשיר לוויני, תרופות אישיות, וציוד הגנה מלא מפני גשם ובוץ (מגפי גומי גבוהים הם חובה מוחלטת בטייגה בקיץ).
הטיפ של יותם: תזכרו שאתם נכנסים לביתם של אנשים שחיים בקהילה סגורה וקטנה מאוד. אל תגיעו בידיים ריקות! מומלץ מאוד להביא מהסופרמרקט הגדול האחרון במורון מתנות פרקטיות למשפחה המארחת: מצרכי יסוד שקשה להשיג בטייגה כמו תה איכותי, סוכר, קמח, אורז, פנסים, סוללות, או מחברות וצבעים לילדי השבט. מתנה קטנה כזו שוברת את הקרח ברגע, מראה כבוד עמוק למארחים, ופותחת פתח לשיחות הכי כנות ומרתקות שתחוו איתם סביב התנור בלילה.
שבט הטסאטאן (Tsaatan), הנקראים גם דוּקְהָה (Dukha), הם קהילה של רועי איילי צפון נוודים החיה בצפון מונגוליה, סמוך לגבול סיביר. שמם פירושו “אלו שיש להם איילים”, והם מקיימים אורח חיים עתיק ותרבות שאמאניסטית בלב יערות הטייגה.
העונה הנוחה היא הקיץ, מיוני עד אוגוסט, אז רוב המטיילים מגיעים. עונות המעבר (מאי וספטמבר) קשות לוגיסטית. בחורף (אוקטובר–אפריל) הטמפרטורות צונחות עד מינוס 40 מעלות, אך יש סוכנויות שמפעילות טיולי חורף מאורגנים בקצוות העונה למי שמחפש את החוויה הקרה.
נקודת המוצא היא העיר מורון (טיסה מאולן בטור) או העיירה חטגל. משם נסיעת שטח של יום וחצי עד יומיים דרך עמק דרקחאד אל העיירה צאגאנוור. מצאגאנוור ממשיכים כשעתיים ברכב ואז ברכיבה על סוסים של כ-6 שעות ועד יום שלם, עמוק לתוך הטייגה שבה חיות המשפחות.
לא. צאגאנוור היא תחנת הבסיס הלוגיסטית בלבד – מכאן הדרכים חסומות לרכב. כדי להגיע למשפחות הטסאטאן ולאיילים יוצאים מצאגאנוור לטרק סוסים אל תוך יערות הטייגה.
כן. בגלל הקרבה לגבול הרוסי חובה אישור צבאי מיוחד, שמוציאים במורון או דרך הסוכנות. האישור עצמו חינמי אך בירוקרטי (דורש צילומי דרכון ומכתב בקשה), ולכן יש לסדר אותו מראש. גם עם אישור – חובה להחתים אותו שוב בעמדת הגבול בצאגאנוור.
לנים באוהלי “אורץ” (Ortz) – אוהלים בנויים ממוטות עץ ומכוסים בלבד או בד קנבס, הדומים לטיפי, עם תנור עצים במרכז. הלינה היא על מחצלות ופרוות, לרוב יחד עם בני המשפחה המארחת.
כן. האיילים של הטסאטאן חזקים ומבויתים מספיק כדי לשאת אדם, והרכיבה ביער היא חוויה ייחודית ושקטה. חשוב לזכור שאלו בעלי חיים יקרי-ערך – רוכבים רק על אייל שהמארחים בחרו, רכיבה קצרה ומבלי להעמיס.
כיום חיות באזור כ-60 עד 90 משפחות (פחות מ-300 נפש), הפרוסות על שתי טייגות – המזרחית (סום צאגאן-נור) והמערבית (סום רנצ’ינלהומבה).
